עם NewsHub קבלו חדשות ועדכונים בזמן אמת על הנושאים הכי חמים. התקינו עכשיו.

אשפים ומכשפות: אלבומי השנה האלטרנטיביים

05:20 27 דצמבר 2017
12 1
אשפים ומכשפות: אלבומי השנה האלטרנטיביים

"לאיבאך" המשיכה לבעוט לכולם בתחת, צ'לסי וולף התיכה יחדיו פצעים וצמרמורות ואור אדרי יצרה סאונד מתוק־עצוב. סיכום גותי במיוחד של 2017

ההרכב הסלובני הוותיק לא מפסיק להפתיע ולבעוט לעצמו ולמעריציו בתחת שוב ושוב. ״לאיבאך״ קמה ב–1980 כלהקה תעשייתית־אגרסיבית עטויית מדים, שהפחידה עד מוות את יוגוסלביה דאז, קצת אחר כך את העולם המערבי, והרבה אחר כך, ב–2015, גם את צפון קוריאה, שם הופיעה. במאי האחרון קיימה מופע בלתי נשכח בתל אביב, ובהמשך הקיץ הקליטה פסקול למחזה על ספרו המפורסם של ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא".

גם באלבום החדש מתגלה יכולתה הלא תיאמן של הלהקה לבצע תפנית לא צפויה לחלוטין ועדיין לשמור על סאונד ייחודי. בעוד שאלבומה הקודם, ״ספקטר״ מ–2014, היה הפופי ביותר שלה, "זרתוסטרא" אקספרימנטלי, אפל, אווירתי, מעיק ובומבסטי. רק לקראת סופו מתפזרים ענני הסער והדקלום המאיים — בגרמנית! — של הסולן מילן פראז, והשמש יוצאת ומפיצה אור יקרות מרטיט בדמות שיר עדין ומרגש, היחיד בביצוע הסולנית מינה ספילר.

הזמרת, המלחינה, הפסנתרנית והגיטריסטית הדנית אמלי ברון מימשה באלבומה השני תחת השם ״מירקור״ הבטחה שמזנבת בעולם המטאל ומעצבנת אותו כבר כמה שנים, עם אלבום שהדאגה היחידה לגביו היא איך לכל הרוחות תתעלה עליו בהמשך. ברון מעצבנת את המטאליסטים השמרנים לא רק מפני שהיא אשה שמעזה למשוך תשומת לב עם המצוינות החצופה שלה, אלא גם משום שאפילו ב–2017 ניצב בגרעין הז׳אנר קהל עצום שאין לו סבלנות לשילוב של ז׳אנרים אחרים, או למלודיות סוחפות.

ברון מצליחה גם להיות כבדה ומפחידה, גם לגעת בשורשי פולק נורדיים מסורתיים בלי להתעקש להדביק להם גיטרות אגרסיביות, וגם להגיע לפסגות של קיטש מונומנטלי, שגובל בטריטוריות אירוויזיוניות בואכה דיסני. הסגנון האחרון מגיע לשיא בשיר ״אולווינדה״ — המנון ספינות ויקינגי שעושה לי צמרמורות רק מעצם הקלדת שמו.

האמת, צ׳לסי וולף ראויה לחלוק את המקום השני ברשימה. כמו מירקור, גם היא מכשפה מדהימה (שאף חולקת עם מירקור במות ואף התארחה באלבומה), אשר הולכת ומתקרבת לעולם המוזיקלי והאסתטי של המטאל הקיצוני, ובעת ובעונה אחת לחזית המוזיקה האלטרנטיבית העכשווית. ״היס ספאן״ הוא אלבום פוצע, מצמית, מצמרר ומחרמן, גרסת 2017 ל״ריד אוף מי״ החורך של פי־ג׳יי הארווי שיצא ב–1993 והיה מאבני היסוד המוזיקליים של הניינטיז. וולף מפרקת את הגיטרה הפוסט־בלוזית של הארווי ומשלבת אותה במרקם שנע על הטווח שבין מטאל אוונגרדי, שוגייז ודרים־פופ. שיאו של האלבום הוא השיר ״וקס״, שנשמע כמו גרסת קופר הרע מ"טווין פיקס" ל״קוקטו טווינס״. חלום וסיוט שהתגשמו בעת ובעונה אחת.

מאז פרץ ההרכב/קולקטיב הקנדי בשנות ה–90 לעולמנו, ושויך לתנועת הפוסט־רוק המאתגרת והמרגשת, הוא ביסס לעצמו מעמד שגובל בקדושה, כשכל אלבום הוא עולם ומלואו של מלנכוליה מלכותית, ענקית ושואבת נשמות. עם זאת, אני נאלץ להתוודות שאחרי הפסקה בת עשור בין אלבום מ–2002 לאלבום מ–2012, נחלש כוח המשיכה המשול לחור שחור של הלהקה על נשמתי, ותשומת הלב שלי איבדה מאופייה הדתי. באורח מיסטי, בדיוק כשהסתובבתי על עקביי, בדקתי לעומק את האלבומים שהזנחתי, דפקתי את הראש בקיר באשר לאיפה הייתי ומה עשיתי, יצא אלבום חדש שניצב באמצע בין רוק רחב יריעה וקולנועי כמו טונדרה ארקטית המוקרנת על גבי מסך איימקס, לבין מוזיקה מקודשת של הדת הפרטית של הלהקה ומעריציה.

קשה לחשוב על להקה שעברה יותר תהפוכות סגנוניות מ״אולבר״. היא פרצה עם גל הבלאק המטאל הנורווגי והקליטה אלבומים פרימיטיביים וברבריים, ולאחר מכן שברה הגה לכיוונים שונים לחלוטין, למשל אלבום קונספט באורך 493 שעות בהשראת האמן והמשורר ויליאם בלייק, ששילב אוונגרד גותי עם טריפ־הופ וסלסה. סתם, לא היתה שם סלסה. בשנים האחרונות הוציאה הלהקה אלבומי בלדות נוגים וקורעי לב — ואז, הופה, הקליטה השנה את האלבום הכי טוב של ״דפש מוד״. "יוליוס קיסר" הוא אייטיז מלודרמטי לפנים בלי בושה, בחיזוק עיבודים תזמורתיים. להאזין ולא להאמין.

בהאזנה ראשונה לחדש של ״גודפלש״, הרכב אינדסטריאל בריטי קשוח ומשפיע, הוא נשמע כמו חזרה מייגעת ואנכרוניסטית על הנוסחה של הלהקה: גיטרות־מסך־ברזל בעיצומו של טריפ אסיד רע, גרוב בס בגובה מדאיג בסולם ריכטר, ביטים אכזריים ושירה מהדהדת או נובחת, מפולטרת קשות. עכשיו קראו שוב את התיאור הנ״ל ותבינו מה האלבום הזה עושה ברשימת אלבומי השנה.

לא שמעתי על המוזיקאית האינסטרומנטלית הזאת עד השנה, וכעת בבעלותי רוב הדיסקוגרפיה הצנועה והמרשימה שלה. בהאזנה לא מרוכזת אפשר לחשוב שמדובר במין אמביינט מעליות סתמי, אבל העמקה מגלה שילוב מהמם בין מינימליזם שמרפרר לקלאסי מודרני לבין נעימות שיכולות להתלבש על סרטי אימה משנות ה–70, לבין מה שנהוג לכנות ״מינימל סינת", כלומר הגרסה המאתגרת של סינת־פופ מצעדים מהאייטיז.

אלבום דום מטאל קיצוני שמבוסס על קטע אחד באורך 80 דקות, שכולו מסע ביגון השאולה. ואטס נוט טו לייק? הלהקה תופיע בשנה הבאה בישראל.

האלבום הישראלי הטוב של השנה, עם סאונד שנשמע כמו האינדי־רטרו של ״ברודקאסט״ — צלילה מתוקה־מתוקה, עצובה־עצובה, שממשיכה בטבעיות את הדרים־פופ המשכר של להקת ״ריו״ שבה אדרי חברה. הכי מכאן והכי משום מקום. לצדה בלטו בישראל גם אלבום הבכורה של ״לילה״ ו״סאד פרטי״ המלודי של "The Driers".

קונצרן הפופ־פאנק־לייט המפלצתי ששמו ״פאראמור״ שינה כיוון והוציא אלבום שנשמע כמו ״טוקינג הדז״ מ–1982. וזה סופר־כיפי.

מקור: haaretz.co.il

שתף ברשתות חברתיות:

תגובות - 1
תגובתך נקלטה בהצלחה

05:20 27 דצמבר 2017

, ותפורסם על פי מדיניות המערכת באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.