עם NewsHub קבלו חדשות ועדכונים בזמן אמת על הנושאים הכי חמים. התקינו עכשיו.

חַיִים גוּרִי: בְּיַלְדוּתי הָיְיתָה הַחֲבֵרוּת עִנְיָין מֶרְכָּזִי

13:34 31 ינואר 2018
21 1
חַיִים גוּרִי: בְּיַלְדוּתי הָיְיתָה הַחֲבֵרוּת עִנְיָין מֶרְכָּזִי

בְּיַלדוּתי הייתה החֲבֵרוּת עִניָין מֶרכָּזי. ילדים רבּים היו אז בִּתְנוּעוֹת נוער. שׂיחקנו הרבֵּה וּבַחֲבוּרוֹת. שׂיחקנו בלי סוף בַּחוץ: ב'תופסת', ב'שוטרים וגנבים', ב'סוס ארוך'. לא הייתה טֵלֵוִויזיה. בְּעֶצם גם רַדְיו לא ממש היה. הפַּעם הרִאשונה שֶשָמעתי רדיו הייתה בִּשנות השלושים (של המאה שֶעָברה). יום אחד יצאנו מִקיבוץ בֵּית אַלְפָא, שֶבּוֹ הייתי שָלוש שָנים מֵחַיַי, לטיול בְּבֵית שְאָן, וּפתאום שמעתי צעקה בְּעַרְבית. המורֶה הִסבּיר לנו שהקולות נובעים מ'סַנְדוּק', מ'ארגז'. זה היה הכִּינוּי לְרַדיו בְּעַרְבית. וכך, לָרִאשונה בְּחַיַי, שמעתי רדיו בְּבֵית קפֶה עַרְבי בְּבֵית שְאָן. שׂיחקנו גם ב'חמש אבנים' וב'דוּדֵס'. בִּירוּשָלַיִם קָראו לַמִשׂחק הזה 'אָלַמְבּוּלִי'. בַּמִשׂחק הזה מְשַׂחקים בִּשנֵי מקלות: בּמקל 'מפעיל' שבּוֹ היו מְעִיפים בָּאוויר מקל קטן מִמנוּ, מחוּדד מִשנֵי קְצוֹתָיו. אֶת המקל הקטן היה צריך להעיף לַשַער או מֵעֵבר לְקַו מסומן.

גם בְּ'מַחֲנַיִים' שׂיחקנו וגם ב'הַקַדָרִים בָּאים'. אני זוכר אֶת המשפטים הקבועים שהיו מַכריזים, לדוגמה בַּמִשׂחק 'מחבואים': "אחת שתיים שלוש אני הולך לחפּשׂ." או: "לא מֵאחורַיי ולא מִצְדָדַיי אני פוקח אֶת עֵינַיי". הדבָר האוֹפיָיני לַמִשׂחקים שלנו היה שֶהם היו מִשׂחֲקֵי חבורה. ילד לא ישב מול הטלוויזיה או המַחשב בְּמֶשך שעות לְבַדו, כי, כמובן, לא הייתה טלוויזיה ולא היה מַחשב. שׂיחקו בְּבֵית הסֵפר וגם אחרֵי הלימודים וּבִתנועות הנוער. החבורה הייתה סימַן ההֶיכֵּר של הדוֹר שלי.

היו גם טיולים רבּים. יצאנו לְטיולים עִם בֵּית הספר וּבְמִסגֶרת התנועה. קודֶם הייתי בִּתנועת 'המַחֲנוֹת העולים', ואחַר כך הִמשכתי בִּתנועת 'השומֵר הַצָעיר'.

היה לנו מורֶה, זְאֵב אַהֲרוֹן, שהִשפּיע מאוד על יַלדוּתֵנו. לְיָמים הוא היה קְצין החינוך הרִאשון בצה"ל. הוא כתב שִירֵי ילדים נֶהדרים. סִפרוֹ הראשון נִקרא 'פִּרְחֵי בַּר'.

אֶת השיר הזה, 'ידיים', כתב זְאֵב אַהֲרוֹן לְרֶגל יום אחד בְּמַאי, חג הפועלים הַבֵּין–לְאוּמי. ב'ידיים' הכַּוָונה לִידֵיהם של הפועלים. היום סָפֵק אִם ילד יִשְׂרְאֵלי יודע בִּכלל מהו אֶחד בְּמַאי. ילד בן שש שֶשָר אֶת הַשיר הזה גָדֵל מִיַלדוּתוֹ בּאֱמוּנה בְּאַחוַות עַמים, בַּשוּתָפוּת של האדם העובֵד בכל העולם. אבָל הילד שגדֵל בְּעולם כזה, כבר ביַלדוּתוֹ גם נוכַח שֶיש שִׂנאה בין עמים, נִיכּוּר בין שכנים, וּמִיַלדוּת הוא כבר נָתוּן בְּמַערֶכת קשָה, וּפְעמים אַכְזָרית, של סְתירוֹת וניגודים. למשל, בָּאָרץ הפועלים וגם אַנשֵי הרוּח היו יוצאים לְמִשְמְרוֹת מֶחָאה נֶגד הפַּרְדְסָנִים היהודים שהֶעסיקו עַרְבים.

המשורר אַבְרָהָם שְלוֹנְסְקִי הֶאשים אֶת המעבידים האלֶה וכתב: "דַתָם המַרכּוֹלֶת, אֵלָם אֵל הרְכוּש! רוֹאֵי המולֶדת בְּנֶקֶב הַגְרוּש!" (בְּמַטבּע הגְרוש היה אז חוֹר).

הגְאוּלה אֵינה מַעשֵׂה ניסים של אלוהים אֶלָא תוצאה של עֲמָלוֹ ושל מְסִירוּתוֹ של האדם העובד. המנגינה של השיר הזה מְלַוָוה עד היום אֶת טֶקס פתיחת חגיגות העצמאות בהר הֶרְצְל.

החֲוָויוֹת הגדולות שלי בְּיַלדוּתי היו חופשות הקַיץ בִּכְפר וִיתְקִין אצל דודי ודודתי. הם היו אַנשֵי העלִייה השלישית וּגְדוּד העבודה, והקימו בְּעֵמק חֵפֶר אֶת המושב כְּפַר וִיתְקִין. שָם ביליתי זמן ארוך בכל שנה בַּחֲוָויה של עבודת האדמה. עִם יַלדֵי המושב למדתי, בין השאָר, לִדהור על חמורים ועל סוסות. הייתי ילד עירוני שֶשׂיחק עִם יַלדֵי המושב. הייתי מְסַפּר להם סיפורים. אני זוכר שיום אחד הלכתי עִם יַלדֵי המושב לְטיול בְּאֵזור המערות שמִדָרום לַכּפר, וְנִכנסנו אֶל מערה אחת לחפּשׂ דוֹרְבָּנים. כמה ימים לאחַר מִכּן כולנו לָקִינוּ בְּחוֹם גָבוה וּבִצְמַרְמוֹרות. דְבַר המחלה שלנו נוֹדע לִשני רופאים: האֶחד היה הרופא האֲזוֹרי של יִישוּבֵי עֵמֶק חֵפֶר, ד"ר שִיבֵּר, (לְיָמים פְּרוֹפֵסוֹר שִיבָּא, שֶעַל שְמו בית החולים בְּתֵל השומר). הרופא השני היה פְּרוֹפֵסוֹר שָאוּל אַדְלֵר מהאוּנִיבֶרְסִיטה העִברית. שני הרופאים נכנסו לַמְערה כדי לבָרֵר אֶת נְסיבּוֹת המחלה וחלו גם הם. הִתבָּרֵר שזאת הייתה 'קַדַחַת המְעָרוֹת'. הם היו בְּסַכָּנַת חיים ואני למדתי אז גם על בְּשָׂרי על הגְבוּרה המוּפְלָאה של רופא שמְסַכּן אֶת חַיָיו כדי לַחשׂוף חוֹלִי לא יָדוע.

כָּאָמוּר, רוח הדוֹר הייתה צִיווּי 'היַחַד' של תנועות הנוער והאֱמוּנה בַּחֲברוּת. יַלדוּתי עברה עליי בחבורה, כך היה גם אחַר כך בַּתנועה וּבַפַּלְמָ"ח (פְּלוּגוֹת המַחַץ של ההגנה, הכוח הצְבאי העיקרי של היהודים בְּאֶרץ יִשׂרָאֵל לִפנֵי הקמת המדינה). הייתי פַּלְמַ"חְנִיק מִגיל שמונֶה עֶשׂרה, ושָם הִתחלתי לִכתוב שירים לחֲבֵרַיי בַּפַּלְמָ"ח, לָרוב לפי בַּקָשָתם. רבּים מִשִירֵי התקופה אני זוכר בְּעַל–פֶּה עד היום.

העיתון שהִכּרנו היה 'דָבָר לִילדים'. שְבוּעוֹן לִילדים של העיתון היומי 'דָבָר' (עיתון פועלֵי אֶרץ יִשׂרָאֵל). כָּתבו בו הטובים שבַּסוֹפרים וּבַמְשוֹררים: נָתָן אַלְתֶרְמָן, אַבְרָהָם שְלוֹנְסְקִי, לֵאָה גוֹלְדְבֶּרְג ואחרים.

חֵלק מַשמָעוּתי מִזיכְרון היַלדוּת שלי הוא העֵרך שֶבִּשְמוֹ צריך להֵיאָבֵק למען עולם צודק יותר וּלְמַען החופֶש.

מקור: haaretz.co.il

שתף ברשתות חברתיות:

תגובות - 1
תגובתך נקלטה בהצלחה

13:34 31 ינואר 2018

, ותפורסם על פי מדיניות המערכת באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.