אז מה זה בעצם ביבליותרפיה?

00:49 21 אוקטובר 2018

11 1

אז מה זה בעצם ביבליותרפיה?

כששומעים שאני ביבליותרפיסטית, שואלים אותי אם אני מרפאת ספרים שניזוקו. למעשה, שימוש בסיפורים למטרות טיפוליות קיים משחר האנושות ועד היום, ממספר הסיפורים סביב מדורת השבט ועד הסטוריז באינסטגרם. הנה האופן שבו סיפורים יכולים לעזור לילדים שלכם

המילה "ביבליותרפיה" היא ארוכה ומסתורית. היא מצפינה כל מיני רמזים שגורמים לאנשים לשאול אותי אם אני מרפאת ספרים שניזוקו, או שמא מטפלת באנשים באמצעות סיפורי התנ"ך. למעשה, שימוש בסיפורים למטרות טיפוליות קיים משחר האנושות, עוד הרבה לפני הולדת הכתב. סיפורי המיתולוגיה של תרבויות רבות נולדו, התגלגלו והועברו במשך אלפי שנים מפה לאוזן, מהורים לילדים, ממספרי סיפורים לקהילות שהאזינו להם, שנים רבות לפני שהמציאו את הדפוס, את הדאנאקוד או את מצעד הספרים של משרד החינוך.

האם אפשר לקבוע שתכליתם של סיפורי המיתולוגיות, האגדות ומעשיות העם והמשלים היתה תרפויטית? מובן שלא. לסיפורים הללו היו תפקידים רבים, וכל ניסיון מודרני להקיף אותם בהגדרה אחת נידון לכישלון. עם זאת, בכל תרבות ובכל תקופה נוכל למצוא טקסטים (כתובים, דבוּרים או מוּשָרים) שאנשים פנו אליהם כדי להתנחם בהם, כדי להשתקף בהם, כדי להבין את מה שעובר עליהם וכדי להרגיש שאינם לבד בעולם. הביבליותרפיה בת-זמננו צומחת מתוך כמה מקורות, עתיקים ומודרניים. מיתולוגיות ומסורות סיפור עממיות לצד הפסיכואנליזה הקלאסית והאסכולות החדשות שהסתעפו מתוכה ובתגובה אליה.

כל מיני טקסטים מוזמנים להיכנס אל חדר הטיפולים הביבליותרפי. פרוזה, שירה, מדרש, תפילה, חלום, אגדה, פתגם, מכתב, סרט, מחזה, פרסומת, מתכון ואפילו החשבונית של הסופּר. לעתים המטופל יביא איתו טקסטים שקרא, שכתב או שצפים בתודעתו תוך כדי שיחה, ולעתים יציע המטפל מפגש עם טקסט חדש, לרוב כדי לגעת בעדינות ובעקיפין בחלקים לא מודעים או רדומים בנפשו של המטופל. כדי להיעזר בטיפול ביבליותרפי, אין צורך להיות מוכשר בכתיבה או תולעת ספרים, ולמעשה אין הכרח אפילו לדעת קרוא וכתוב. הסיפור, הדימוי, המטאפורה והמילה – כל אלה הם מבנים יצירתיים של שפה אוניברסלית וכלל אנושית.

בטיפול הרגשי באמצעות אמנויות, או בשמו הנוסף, טיפול בהבעה ויצירה (הכולל טיפול באמנות, במוזיקה, בתנועה, בדרמה וביבליותרפיה), האלמנט התרפויטי העיקרי הוא הקשר הטיפולי שנרקם בין שני האנשים בחדר. עוד לפני שקראנו או שיחקנו או ניגנו או כתבנו או ציירנו – קודם כול ישנם שניים בחדר אחד. מטפלת ומטופלת. הקשר הטיפולי המיטיב והתומך מאפשר למטופל להביא לידי ביטוי את חלקי הנפש השונים – והמנוגדים לעתים, המתוקים והמרים, הקשים והרכים, הנרעדים והאיתנים – בתהליך שאותו מנהל המטפל ברגישות ובקשב רב. המשחקיוּת והיצירה בתוך המסגרת הטיפולית מאפשרות למטופל לברוא עולמות ולהחריבם, ליצור ולשנות, להמית ולהחיות מחדש, ומעניקות לדמיון מרחב בטוח לפעול את פעולתו הריפויית בתוך הנפש.

בעבודה הטיפולית עם ילדים, העיקרון דומה, אך האמצעים לא תמיד זהים. טיפול רגשי בילדים כמעט תמיד ייתן מקום מרכזי למשחק ולביטוי יצירתי וחווייתי. באופן טבעי, איש אינו מצפה מילדים לנהל שיחה בוגרת ומודעת על כאבי נפשם ולעמוד על מקורותיהם. עם זאת, כאשר ניתנת להם סביבה מיטיבה ותומכת, רובם יבטאו את רגשותיהם ואף יהיו מסוגלים להתבונן בהם ולעבד אותם באמצעות משחק ויצירה.

המשחק הוא אחד מאינספור הטקסטים שפועלים בחדר הטיפולים. כל סוג של משחק, גם כזה שילד מנהל עם עצמו ועם יצירי דמיונו, הוא אינטראקציה, מערכת יחסים שהילד מקיים בינו ובין אלמנטים נוספים, חלקם ממשיים וחלקם דמיוניים. כשילד משחק הוא למעשה מפיח חיים בדיאלוג, ולעתים ברב-שיח בין חלקים שונים בנפשו. לפיכך, גם המפגש עם טקסטים "מוכנים" בחדר הטיפולים - ספרי ילדים, סרטוני יוטיוב, שירי ילדים ועוד – הוא מפגש בעל אופי משחקי וחווייתי, ובוודאי שלא חינוכי או לימודי.

אילו היה ניתן להציץ אל תוך הקליניקה בזמן שאני עובדת עם ילדים, ייתכן שהמראה היה עשוי לעורר תמיהה – יום אחד ילד בן שש מנהל מלחמה סוערת בין אנשי לגו. ביום אחר ילדה בת שמונה מקשטת קופסת קרטון בטושים ובמדבקות. כעבור שעה ילדה בת ארבע וחצי שואגת בקולי קולות כמו אריה. ועם כל אחד מהם יושבת אישה בת ארבעים וקצת. לעתים שואגת גם, לעתים מקשיבה לשאגה. לעתים משתתפת, ולעתים עדה שקטה ונוכחת. בכל אחד מהמקרים אני משמשת עבור הילדים המטופלים מֵכל שלתוכו הם מוזמנים להביא את הרגשות שלהם, גם כשאלה אינם יפים או נעימים.

לפעמים אני משתמשת בספרי ילדים בטיפול. אחת השאלות הראשונות שאני נשאלת כשאני מספרת על עבודתי היא, אילו ספרים מתאימים לאילו ילדים ובאילו סיטואציות? לא פעם פונים אלי ומבקשים ממני להציע ספרים וסיפורים לילדים שמתמודדים עם קשיים כאלה ואחרים. נכון, ישנם ספרי ילדים רבים שנכתבו מתוך מוטיבציה לענות על צורך רגשי מסוים שהתעורר אצל הילד. לעתים אני משתמשת בספרים כאלה, אולם לרוב אעדיף להפגיש את הילד עם סיפורים שבהם הסיטואציה הרגשית והמבנה הסיפורי לא עומדים באנלוגיה ישירה למצבו.

לא תמיד ספר שבכותרתו מופיעה המילה "פחד" או "כעס" (ואם לא בכותרתו אז כבר בעמוד הראשון או השני) יהיה הבחירה הנכונה עבור ילד כועס או מפוחד. הנגיעה הישירה עלולה להיות כואבת וחשופה מדי, ואולי חשוב מכך – ספר כזה עלול לטעת בילד הרגשהשאנחנו לא בצד שלו. שאנחנו מותחים עליו ביקורת ומצפים ממנו לתקן ולשנות את עצמו. כועס? פוחד? הנה מתכון לפתרון. בלע את הסיפור הזה פעמיים ביום ותיפטר מהדבר הזה, שמקשה עלינו מאוד. ואם לא אכפת לך, תעשה את זה כמו הילד הזה בספר, תראה איך שהוא דומה לך.

אבל זה לא עובד ככה. המטופל אינו חידה והמטפל לא חותר לפצח אותו. טיפול הוא מסע משותף, סיפור משותף וחד-פעמי שבו שניים מנסחים יחד את הדרך, כשהסוף ואפילו האמצע אינם ידועים מראש, והדרקון יורק האש עשוי להתגלות דווקא כחבר הכי טוב.

גם לקרוא: לג'קי דודתי לא היה מזל כשהיא נדבקה בחצבת

מקור: haaretz.co.il

לדף קטגוריה

Loading...