בָּאוֹטוֹבּוּס אֲנִי מַעֲדִיפָה לָשֶבֶת לְבַד

14:06 21 אוקטובר 2018

5 1

בָּאוֹטוֹבּוּס אֲנִי מַעֲדִיפָה לָשֶבֶת לְבַד

הַנְסִיעָה בָּאוֹטוֹבּוּס מְזַמֶנֶת לִי מִפְגָשִים רַבִּים וּקְרוֹבִים עִם אֲנָשִים זָרִים לִי. לוּ הָיִיתִי יְכוֹלָה לִבְחוֹר, קָרוֹב לְוַודַאי שֶהָיִיתִי נִמְנַעַת מִמַרבִּית הַמִפְגָשִים הַלָלוּ

אֲנִי נוסעת הרבּה בָּאוטובוס. כמעט בְּכל יום אני נוסעת בָּאוטובוס הבֵּין־עירוני שעה וחצי לַלימוּדים, הָלוֹך וחָזור. לָעבודה אני נוסעת בָּאוטובוס העירוני, עֶשׂרים דקות לְכל כּיווּן. אולַי אני אפילו מוּמחית לִנסיעות בָּאוטובוס, אם יש תואר שכָּזֶה. הנסיעה בָּאוטובוס מְזַמנת לי מפגשים רבים וּקרובים עִם אנשים זרים לי. לוּ הייתי יכולה לִבחור, קרוב לְוַודַאי שהייתי נמנעת מִמַרבּית המפגשים הללו.

אִם אני מַגיעה מוּקדם לַתחנה ועולָה לָאוטובוס בין הרִאשונים, אני יכולה לִבחור אֵיפֹה לשבת. אני מִתיַישֶבת בְּאַחד המושבים שבַּחלק האחורי של האוטובוס, לְיַד החלון. בַּמושב שֶעל יָדי אני מניחה אֶת התיק, אֶת שׂקית האוכל, אֶת תיקִייַת הציוּר, אֶת הסְוֵודֶר ואֶת המעיל (כְּשמֶזג הָאֲוִויר חורפּי), ואז אני מִתרַוַוחת וּמְסיבּה אֶת מבּטי אֶל החלון.

בְּיָמים אחרים אני מַגיעה לָאוטובוס בָּרגע האחרון. אז האוטובוס כבר כמעט מלֵא, והמצב מתהפֵּך. עכשָיו אני צריכה להחליט על יד מי אני רוצָה לשבֶת, מי יקבל בְּנימוּס וּבְכבוד אֶת קִרבתֵנו הכְּפוּיָה. אני מנסה להתבּונן בִּפנֵיהם של האנשים המְסיבּים אֶת רֹאשם ממני אֶל החלון. אני שואלת מתוך נימוס: ״אפשר לשבת?״ ואף שלְפי החוק בְּיִשׂראל אסור לסרב, כבר קרה שענו לי: ״אֵין מקום אחֵר?״.

לִפעמים בְּמַהלַך הנסיעה יורדים רוב הנוסעים והָאוטובוס מִתרוקֵן לְפתע, אבָל אף על פי שיֵש ספסלים רֵיקים לְגמרֵי בָּאוטובוס, אני ושוּתָפי לַספסל עדַיִין יושבים יחד. בַּמצבים האלה אני תמיד מִתלבֶּטת מה לַעשׂות — מִצד אחד, אם אקוּם ואֶעבור מקום, האדם שלְצידי עלוּל לפרש זֹאת כְּחוסר נימוס ואפילו כְּעֶלבּון וּלְהיפָּגע; מִצד שני, הרֵי אני ואותו אדם מַעדיפים לשבת לבד, וּשנֵינו יודעים זֹאת.

בְּעצם, מְעַניֵין לָמה אני מעדיפה לשבת לבד בָּאוטובוס הבֵּין־עירוני — הרֵי בְּחַיֵי הַיום־יום אני אוהבת וּמַעדיפה חֶברה, וּכְשֶהייתי ילדה נראָה לי סִיוּט לשבת לבד בָּאוטובוס בַּטיוּל השנתי. אולַי זמן הנסיעה בָּאוטובוס הוא זמן רֵיק, זמן שאֵין ציפִּייָה שֶיהיה מועיל, ולָכן כְּשאני יושבת לבד קל לי יותר לִשקועַ בְּמַחשבות פְּרָטיוֹת; ואולַי זה מפנֵי שכבר קרה לא פעם שהאדם שלְצידי לא כיבד אֶת מֶרחב הַיְשיבה המשוּתף שלנו וגרם לי לָחוּש אי־נוחוּת.

הנסיעה נגמרת. הָאוטובוס מגיעַ לַיַעד, ואני אוספת אֶת חפָצַיי וְיורדת. מִייָד אני שוכחת אֶת הנסיעה ואֶת המחשבות הַלָלו. אחרֵי הכול, הַתפקיד של הָאוטובוס הוא להסיעַ אותי מִמקום לְמקום. הוא רק הדרך, לא המטרה.

מקור: haaretz.co.il

לדף קטגוריה

Loading...