מירל'ה אפרת – המיתוס נמשך

08:04 1 דצמבר 2013

39 0

מי היא מירל`ה אפרת? על פי המיתוס, היא האם היהודייה הגדולה. מצליחה בעסקים, בונה אימפריה במו ידיה, בעזרת מנהל עסקים נאמן, וכן מקיימת את חובותיה כאם, שאין להפר את סדרי-משנתה, בעזרת סוכנת הבית המסורה לה. גם בשעת מבחן משפילה, בחסות כלתה ושני בניה, שומרת אפרת על קומתה הזקופה והגאה ועל עקרונותיה ושלמותה המוסרית ובכך מצילה בסופו של דבר את "המשפחה".

ואולי לא כך, ולא כמראית העין הנמשכת מאז שיעקב גורדין כתב את המחזה ב-1898 עבור התאטרון היידי בניו יורק ועבר מדור לדור של שחקניות גדולות שהטביעו חותם על הדמות המורכבת והמיוחדת שגילמו, כל אחת בדרכה בדורה, ובאישיותה. בארץ הוא הוצג לראשונה בעברית ב-1912 על ידי "חובבי הבמה העברית".

מאז 1937 יצרו את דמותה חנה רובינא, מרים זוהר, ליא קניג, בהבימה, וגם, כפי שהתכנייה איננה טורחת להזכיר, אורנה פורת ביידישפיל, ויונה אליאן-קשת בבית ליסין, (בעוד כחודש היא תשוב ותגלם את התפקיד ביידישפיל). זכיתי לראות את כולן, ושמחתי לשוב ולראות את ההצגה, ושוב בהבימה, עם גילה אלמגור, בבימויו של חנן שניר ובתרגום חדש מאידיש של אבישי פיש, שגם כתב את המוזיקה.

עלילת המחזה מספרת על התוצאות הדרמטיות של נישואי יוסלה, בנה הבכור של מירל'ה אפרת, אלמנה אמידה, לשיינדלה שיחד עם הוריה העניים מבקשת להפיק רווחים מהשידוך. היא משתלטת על הבית, הוריה משתלטים על העסקים, המשפחה מתפוררת מבפנים, ומירל'ה יוצאת יחד עם מחלה לגלות בת עשר שנים בביתו של שלמן. שם יתקיים המבחן האחרון שלה.

הזרמים התת-קרקעיים של המחזה, שגורדין ייחס לו השראה ברורה מהמלך ליר של שקספיר, הם הזרמים שהיום אנחנו אולי מזהים אותם טוב יותר, כתיאור של יהדות מסורתית שירדה מגדולתה, נקרעת בין אורתודוקסיה לרפורמה. זרמים שפורצים למעלה כקרע לאומי, תרבותי, חברתי וכלכלי בקרבו של עם שממשיך לחפש תוך סכסוכים פנימיים עזים את השלום ואת השלווה תחת גפנו ותאנתו.

מחיר ההצלחה

את אלה אולי היה אפשר לגרד מבעד לחזות הקרה של ההצגה של שניר, אך בעיקר אני מודה כי יצאתי מההצגה החדשה ברגשות סותרים, ולראשונה בערעור שלי על המיתוס המקובל. במקומו ניעורה בי התודעה כי סיפורה של מירל`ה אפרת, המצליחה, הגאיונה, איננו אלא סיפור טרגי אמיתי (למרות הסיום) על אישה שצברה הרבה כוח ולא ידעה להשתמש בו בתבונה.

מירה'לה בבימויו השכלתני של חנן שניר, ובמשחקה המחושב של גילה אלמגור, נראתה לי, במערכה הראשונה, כמי שהרחיקה עצמה אל מרומי הפיסגה האולימפית, שם היא ישבה על כס מלכות והדום על רגליה, בזה לבני האדם שם למטה, תאבת שלטון, שאותו אחזה באמצעות שליחיה.

רק כלפיהם, ר' שלמן מנהל העסקים ומחלה, העגונה שמירל'ה אימצה כמנהלת משק ביתה, היא מגלה נדיבות וחום, ובדרכם הם גומלים לה, אך אין בה שמץ מזה כלפי בנה הבכור יוסל'ה, שאהבתה חנקה אותו, כלפי בנה הצעיר והמורד, דוניה, או כלפי כלתה שיינדלה והוריה, ה"קבצנים" המשתלטים על האימפריה.

השאלה שמעורר הניכור, אפילו אם רק לכאורה, היא האם הוא נובע מטבעה או ממנהגה הנרכש בכורח הנסיבות, כפי שהיא חושפת בחלק השני. היא הייתה אישה טובה בראשית דרכה, היא הביאה עמה את הרכוש הרב ואת הבית, כנדוניה, אך כשהתאלמנה בעלה כבר היה פושט רגל. היא לא נשברה אלא עמלה קשה לפדות כל רובל מחובות בעלה, אבל כמסתבר, מחיר ההצלחה היה כבד והיא המירה את חוכמת האם ואת תבונת האנוש בצדקנות.

מירל'ה אפרת (תמונת יח"צ) ללא שמחת ניצחון

אפשר אולי למצוא הסבר מעניין כשלעצמו לבימוי במשחקה של אלמגור, כאשר בסוף המערכה הראשונה נסדק לראשונה השריון ונמס הקרחון שאפיינו את משחקה עד אז. מאותה נקודה ובהמשך, בעיקר בתמונה הראשונה של המערכה השנייה, אלמגור צוברת עוצמה אחרת, אנושית ומרגשת.

קולה השקט בדרך כלל מתחזק פה ושם אך רק פעם אחת תפרוץ מתוכה צעקה שהיא משתיקה אותה מיד באגרוף הנשלח אל פיה. עיניה נחושות, מבטה מדויק, פה ושם יש השפלת מבט, אך רק הרטט המתחזק אט אט בפיה ובאצבעותיה מגלה שמשהו נשבר בפנים. אבל השליטה העצמית היא הכוח המחזיק אותה על רגליה עד הסוף. ויפה בעיניי היה שהשמחה החודרת ללבה לא שמחת ניצחון הייתה.

סנדרה שדה מצטרפת במשחקה לשרשרת שחקניות מצוינות שגילמו את מחלה, וכשהיא בצד, מתבוננת בשתיקה, או כשהיא פעילה, שדה יוצרת דמות מרכזית נפלאה, אולי כמי שנטלה על עצמה להיות האלטר-אגו האנושי של מירל'ה. כמוה מצוין שמיל בן ארי, תמיר וגא, כשלמן מנהל העסקים שסופג עלבונות, אך יודע לשמור על זקיפות קומתו, על מסירותו ועל החום האנושי שמבצבץ ביחסיו העסקיים עם מירל'ה.

הילה פלדמן מביאה לתפקיד שיינדלה את המרקם המיוחד של הג'ינג'ית, שמצד אחד יודעת בדיוק מה היא עושה – כבתוך שלה, כמובן – במין ענייניות קרה. האנושי בה פורץ מצוין בכיעורו בתמונה הראשונה במערכה השנייה כאשר מתברר לה כי שלטונה ניצב על כרעי תרנגולת. משחקה של פלדמן מתעלה בביטוי האנושי החם והיפה של דמותה המיוסרת במפגש המרגש הדרמטי האחרון בינה למירל'ה.

מיכאל כורש בתפקיד אביה, ורותי לנדאו בתפקיד רמה, יוצרים קריקטורות מעובדות לכל פרטיהן, והם עושים את זה מצוין, אלא שמתעוררת השאלה אם שניר לא הגזים (אפילו אם במכוון) בהציבו דמויות כאלה שמנוגדות לחלוטין למרקם הריאליסטי המובהק של ההצגה.

יואב דונט כיוסל'ה, העובר משלטון מסרס אחד, של אמו, למרמס מסרס של אשתו, אינו מוצא מפתח לביטוי הקרע והדרמה שלו, ואם אינני טועה זה קשור לקיצור מסוים של תפקידו. ניר זליכובסקי כאחיו הצעיר דוניה מצא את המפתח לדמות הנהנתנית והמורדת, אך גם מתפקידו נגרעה תמונה משמעותית בהקשר של יחסיו עם שיינדלה. את תפקיד הנכד שלמל'ה גילם עניינית הנער מנור חקק.

"טריו קרפיון" - אבישי פיש באקורדיאון, דניאל הופמן בכינור, ואודי רז בטובה, ובניהולו המוזיקלי של אבי בנימין – ליוו את ההצגה, במעברים בין התמונות וגם בשתי השמחות, עם המוזיקה היהודית מאוד של פיש.

אלכסנדרה נרדי עיצבה תפאורה תלת-חזותית יפה, שבקלות רבה התחלה מהפונדק העלוב בתמונה הראשונה, לביתה של מירל'ה בתמונה הבאה, ואל בית שלמן בתמונה האחרונה. סבטלנה ברגר העשירה את הבמה בצבעוניות התלבושות היפות, ומאיר אלון השלים את המרקם החזותי בתאורה חמה.

בסיכומו של דבר, יש ב"מירל'ה אפרת" החדשה מרקם מעניין, שמצמצם את הריגוש המלודרמטי לטובת התבוננות נפשית. לא תמיד זה עובד, אבל גילה אלמגור גוברת על כך ומוסיפה דמות משמעותית לגלריית הנשים-אמהות המרשימות שגילמה.

מקור: habama.co.il

לדף קטגוריה

Loading...