משוחרר יותר וקצת מחוספס, יניב ד'אור הבין: "לא כולם חייבים לאהוב אותי"

05:39 4 נובמבר 2018

5 1

משוחרר יותר וקצת מחוספס, יניב ד'אור הבין: "לא כולם חייבים לאהוב אותי"

עם צאת "Exaltation", אלבומם החדש של יניב ד'אור עם אנסמבל נאיה וקבוצת בארוקדה, מספר זמר הקונטרה־טנור איך מצא את קולו המדויק

ב–15 באוקטובר יצא אלבומם החדש של זמר הקונטרה־טנור יניב ד'אור, אנסמבל נאיה וקבוצת בארוקדה — "Exaltation" (התעלות). זה האלבום השלישי בסדרת הקלטותיו האישיות עם אנסמבל נאיה.

הרעיון לאלבום הראשון נולד בסיבוב הופעות בשוודיה. "היו אתי נגנים שהיה כיף לדבר ולחשוב אתם", נזכר ד'אור, "וגם לשחק עם חומרים מוזיקליים שאני אוהב במיוחד". כך נולדו אנסמבל נאיה והאלבום הראשון, "יצאה נפשי". באלבום ההוא ניכר אלמנט החיפוש. הוא התבסס על טקסטים מהליטורגיקה היהודית, ונע בין רפרטואר קלאסי שד'אור אסף במשך עבודתו כזמר אופרה ומבצע של מוזיקה מוקדמת, לבין פנייה למוזיקה עממית וחומרים אישיים יותר.

האלבום השני, "לטינו לדינו", הוקלט בהשתתפות אנסמבל נאיה וגם קבוצת בארוקדה, בניהולו המוזיקלי של עמית טיפנברון. הוא היה אקלקטי יותר וקיבץ חומרים שמעוררים אצל ד'אור זיקה רגשית, משפחתית, תרבותית ואישית, ונהפך ללהיט. "לטינו לדינו' היה נקודת מפנה אישית ואמנותית", אומר ד'אור. "הוא נתן לי ביטחון של אמן שיש לו אמירה אישית; תחושה שמצאתי את הקול המדויק שלי. זה עזר לי להרגיש בטוח ונינוח יותר גם בעבודה כזמר אופרה. הבנתי שלא הכרחי להשתתף בכל פרויקט, שלא כולם חייבים לאהוב אותי, שלפעמים לא מצליחים לעבוד ביחד וזה בסדר. יש מנצחים שאתה מכיר היטב מהקלטות, מוזיקאים טובים, אבל נוטים להתנהגות שתלטנית, קטנונית ולא נעימה. החלטתי שאני לא חייב להכיל את זה. אם מתפתח מצב כזה באודישן, למשל, אני הולך. לא צריך".

"Exaltation' הוא המשך של 'לטינו לדינו', וגם שכלול וזיקוק שלו", סבור ד'אור. "הפעם פשוט אספתי קטעים שאני מתלהב מהם באופן אישי, שמאתגרים אותי, מרגשים ומלהיבים. אני לא יודע אם הם יתקבלו, אם נוכל לחזור על ההצלחה של 'לטינו לדינו', אבל מבחינה אמנותית, אני מרגיש שעלינו כאן מדרגה".

לטעמי, האלבום מצוין. המלה "התעלות" מייצגת אותו. ככל אלבומי הטרילוגיה, הוא מתחיל בתפילה. הפעם זו תפילה שחיבר ד'אור, לטקסטים שמאחדים שלוש דתות. זו היצירה ששמה "Exaltation", ועל שמה האלבום כולו. ההמשך מרתק, שכן הוא רבגוני ואקלקטי, ובכל זאת יוצר תחושה של אחדות. המרקם הכלי שיוצרים אנסמבל נאיה ובארוקדה צבעוני, ים־תיכוני וסוחף. ד'אור צועד בבטחה על סף הסכנה — הוא מתקרב למחוזות של פולקלור סנטימנטלי, אבל לעולם לא חוצה את הגבול, כך שהאלבום נוגע ללב, ועם זאת, משוכלל ומעודן. משהו טוב מאוד קרה גם לשירה של ד'אור. היא משוחררת יותר, "יפה" פחות, מדי פעם מחוספסת, חדה או גרונית. מגוון ההבעות אלגנטי פחות ומסעיר יותר.

קונטרה־טנור הוא קול גברי גבוה, שמקביל במנעד שלו לאלט או למצו־סופרן. קונטרה־טנורים מודרניים מפיקים את הקול הגבוה תוך שימוש בפלסט — סגירה וקיצור של חלק ממיתרי הקול. הם מסוגלים לעשות זאת בצורה מדויקת, שמאפשרת שליטה במיתרים המקוצרים והפקת צליל איכותי. זמרי קונטרה־טנור מדברים, ויכולים גם לשיר, בקול גברי רגיל, לרוב בריטון. באחד הקטעים באלבום "התעלות", יניב ד'אור אכן שר בבריטון.

קונטרה־טנור הוא גלגול מודרני של שתי תופעות מן העבר. האחת, זמרי טנור עם קול גבוה במיוחד ויכולת לכסות את רוב המנעד של האלט. האחרת, שהיתה מוכרת היטב במוזיקה קולית אירופית מהמאה ה–16 ועד המאה ה–19, היא הקסטרטי — זמרים סריסים. בתקופה שבה הכנסייה אסרה על שירת נשים בציבור, נמצא פתרון שהיה בעיניה, כנראה, ערכי ומוסרי יותר — ילדים ונערים ששרו היטב, סורסו, כדי לשמר את קולם הגבוה והיפה. חלק מהקסטרטי, שקולם השתכלל עם השנים, נהפכו לכוכבי במה מובילים.

באמצע המאה ה–20 התעוררה, בהדרגה, התעניינות במוזיקה מוקדמת, מהמאה ה–18 ולפניה. בניסיון לבחון את דרכי הביצוע שהיו מקובלות באותה תקופה, התעורר גם עניין בקולות גבריים גבוהים. באותה תקופה התפתחה הקריירה של כוכב הקונטרה־טנור הראשון של העידן החדש, הבריטי אלפרד דלר. אחרי דלר, ועם צמיחת התנועה ההיסטורית שחוקרת את דרכי הביצוע שהיו נהוגות בעבר, נעשתה היכולת הנדירה של גברים לשיר בקול גבוה מבוקשת מאוד. היא נחוצה באופרות וביצירות דתיות מתקופת הבארוק, בהן מאפשר הקונטרה־טנור גוון מסוים, שנתפש, בצדק או שלא בצדק, כ"אותנטי" יותר לתקופה, ומייצג את הנטייה לצמצם בנוכחות נשית על הבמה.

בהדרגה, נהפכו זמרי הקונטרה־טנור לנוכחות עכשווית במוזיקה, ובזכות היכולות הגבוהות והפופולריות הרבה של חלקם, הם מבצעים גם חלקים מהרפרטואר המוקדם שאינם ייחודיים לקול זה דווקא. בהמשך, נכתבו יצירות חדשות, שנועדו לזמרי קונטרה־טנור. דוגמה בולטת לכך היא תפקיד אוברון, מלך הפיות, באופרה "חלום ליל קיץ", שבנג'מין בריטן חיבר ב–1960, בשביל אלפרד דלר.

נוסף על דלר, מצביע יניב ד'אור על קונטרה־טנורים עתירי הישגים כמו מייקל צ'אנס ואנדרריאס שול כמקורות השראה, וגם על ז'ראר לן, קונטרה־טנור צרפתי שכמו ד'אור הקדיש חלק מפעילותו לאיסוף חומרים שהם קלאסיים־עממיים, בעיקר מהזמר הספרדי והפורטוגלי, והקליט אותם בביצועים מלהיבים.

"בהקלטה של 'Exaltation' נוצרה אווירה חברית במיוחד. שיחקנו, אלתרנו", אומר ד'אור. "רוב חלקי האלבום הוקלטו בטייק אחד. יש באלבום שבע שפות: ספרדית, לדינו, איטלקית, צרפתית, טורקית, ספרדית, ערבית ועברית. אחד הנגנים, שהוא טורקי, הוא גם זמר, ובשיר הטורקי, הזמנתי אותו לאלתר ולשיר אתי. מאידך, לא התעקשתי על טהרנות, ובאחד השירים יש הקלטה כפולה ואני מלווה את עצמי. היתה אווירה כזו שעושים מה שרוצים ושהמוזיקה שמתקבלת, מייצגת אמירה אישית מאוד. אני מרגיש שהאלבום הזה עם שני קודמיו יוצר טרילוגיה, שהיא משהו שלם; שמיציתי את הכיוון הזה. עכשיו כמובן נופיע עם התוכנית הזו, ככל שניתן, אבל זה גם הזמן לתת לכיוונים חדשים לצמוח. חלק מהם קשורים בכלל לתוכניות האישיות שלי וחלק למציאת עוד כיוונים שירגישו, כמו האלבום האחרון הזה, שאני והמוזיקה שלי מתלכדים ליישות אחת".

גם לקרוא: למועדון גדול ולחוץ דרוש פסיכולוג

מקור: haaretz.co.il

לדף קטגוריה

Loading...