ynet שותים טיפה יותר מדי? תרופה תגמול אתכם

13:11 23 דצמבר 2013

17 0

ynet שותים טיפה יותר מדי? תרופה תגמול אתכם

"אין לי בעיה‭"!‬ עניתי בתקיפות, אבל הפרופסור נעים המראה, שישב מולי במשרדו האלגנטי, לא נראה מתרשם במיוחד. "אני באמת חושב שיש לך בעיית אלכוהול", הוא חזר ואמר. זה לא שחסרות לי בעיות, שיהיה ברור, אבל מעולם לא העליתי בדעתי שאלכוהול נמנה עמן.

כן, אני אוהבת את כוסית הוויסקי או היין שלי, כמו כולם, וכן, אני דוגלת בטובים השניים (או השלושה, או הארבעה), ורצוי כל יום - אבל בעיה? אני אדם מתפקד, שקם בבוקר והולך לעבודה. הסיכוי למצוא אותי יושבת בקרן רחוב עם שקית עטופה בנייר חום שווה לסיכוי לשלום עולמי. והנה, בחדרו המרווח במרכז תל-אביב טוען כעת הרופא שהרגלי צריכת האלכוהול שלי הם לא פחות מבעיה.

מבהיל? בהחלט. אלא שמתברר כי רק עשרה אחוזים מהשתיינים הלא נורמטיביים מבינים שיש להם בעיה ופונים לקבל טיפול. מעבר לזה, כשמונים אחוזים מאלה שטופלו בשיטה של התנזרות מוחלטת וגמילה בבת אחת, חזרו לשתות תוך חצי שנה ואף הגדילו כמויות. לאלה, מעדכן אותי הפרופסור, מוצע כיום טיפול תרופתי חדש - היחיד שאושר בעולם להפחתת צריכת האלכוהול אצל מי שאובחנו כבעלי תלות במשקה.

סלינקרו, כך נקרא הכדור, לא ימנע ממני לשתות באופן מוחלט, אלא רק ימתן את הצריכה שלי בחזרה לנורמה. בשילוב עם מעקב רפואי תומך הוא מציג גישה חדשנית, שבה גמילה מוחלטת אינה היעד, אלא פשוט מזעור נזקים: הפחתת הסיכון לתחלואה ותמותה. הטיפול אושר בתחילת 2013 על ידי רשות התרופות האירופית (EMA) ב-27‬ מדינות האיחוד האירופי, ובישראל הוא נמצא כעת בהליכי רישום מתקדמים. כלומר, בעצם מציעים לי פה לשמש שפן ניסיונות.

אלכוהול ואני זה סיפור אהבה ותיק. הרומן בינינו התחיל טיפה לפני גיל השתייה החוקי בישראל, ולא בגלל התמכרות למשקה כמו לתחושה: זו שמתפשטת בגוף אחרי כמה טיפות שגולשות במורד הגרון, שעוזרת טיפה להאט את מרוץ החיים, טיפה לשחרר עכבות וטיפה להוריד מסיכות. שום דבר שייראה לכם לא תקני בבר השכונתי הקרוב.

אמרתי כן, גם לו וגם לפרופסור, והכנתי את החברים מראש. התרעתי שיהיה פחות כיף איתי בזמן הקרוב, וביקשתי שיישארו חברים שלי למרות שכנראה אהפוך לעצבנית וממורמרת. רובם הופתעו: איך הסכמתי לבגוד בקודים החברתיים שלנו, שכוללים בעיקר אלכוהול, אלכוהול ועוד קצת אלכוהול? חלקם היו סקפטיים, וטענו ש"את בכלל לא שותה הרבה, את שותה כמונו. זה אומר שגם לנו יש בעיה‭"?‬ יכול להיות, עניתי, אבל עד שתודו בזה אתם מוזמנים למזוג לעצמכם בשקט עוד כוסית של הדחקה.

תלות באלכוהול מוגדרת כהפרעה פסיכיאטרית כרונית, שעלולה לגרום לפגיעה ביולוגית, פסיכולוגית וחברתית. אלכוהול הוא סם חוקי, שכמו קפאין או ניקוטין קשה למנוע מאנשים מלצרוך אותו: הוא פשוט זמין מדי, חלק מתרבות הבילוי המקובלת. בסקר שנערך לאחרונה העידו רוב צרכני האלכוהול המתונים כי הם שותים בעיקר בסופי שבוע ובמקומות בילוי, בעוד ששתיינים כבדים דיווחו כי הם שותים גם באמצע השבוע ולבד בבית. פה חשדתי. אני שותה להנאתי גם בבית.

למחרת הכדורים כבר אצלי. אני מסתכלת על מבטלי החשק הלבנים הקטנים בחוסר רצון, ומחליטה להעמיד אותם במבחן: משקה קטן של הפי האוור עם חברים. כמובן שאין דבר כזה. החברה והלילה בדרך כלל מושכים עוד ועוד משקאות קטנים, ו"השעה השמחה" של הערב הופכת די מהר להנגאובר של הבוקר.

אני מגיעה לבר התל-אביבי טיפה אחרי חברי הפרלמנט שלי, שכבר הספיקו לצבור עליי פור של משקה. "שליש בירה בשבילי‭,"‬ אני מחייכת למלצרית. היא, שכבר מכירה אותי מספיק כדי לדעת שאני תמיד מתחילה בחצי, יורה את התגובה המתבקשת: "את חולה‭"?‬ אני שותה את השליש שלי לאט, מפחדת ממה שעומד להתרחש כשהכדור יתחיל לעבוד: הכבד שלי יתפוצץ במקום? יכאב לי הראש? איך בדיוק יקרה שאשתה בדיוק במידה ולא טיפה יותר? אני מסרבת בנימוס לצ'ייסר על חשבון הבית, ובמפתיע לא מקנאה בחבריי שחוגגים עליו. השיחה מסביבי הולכת ומשתחררת - כן, אני מחוץ לשיחה - אבל החשק לצ'ייסר נוסף לא מגיע. לא יכול להיות שזה כבר עובד, אני חושבת לעצמי בדרך הביתה, פיכחת מאי פעם.

הימים עוברים בלי קושי יוצא דופן, אבל גם בלי עניין מיוחד. אני מתחילה להמיר את כוס היין האדום של סוף יום העבודה בתה עם חלב. לא כי השורשים הבריטיים שלי הרימו פתאום את ראשם, אלא כי ירד לי החשק. פסיכולוגי? פיזי? סתם בגלל שנהיה יותר קר? אין לי מושג. פשוט לא בא לי לשתות. בא לי לנוח, בא לי לאכול טוב, אבל לא לשתות.

יום שישי בערב, יום הולדת לחברה. אני מחליטה מראש שהיום אשחרר את הרסן ואוותר לעצמי טיפה. אפסח על הכדור היומי, אחזור לסורי המענג. בצהרי שישי היושרה העיתונאית מנצחת את ילדת המסיבות שבי, ואני לוקחת אותו בכל זאת. בערב, כוס יין אחת עוברת והשנייה ממאנת להגיע. מופתעת אני משלמת את החשבון הנמוך ביותר ששילמתי מאז גיל ‭,16‬ מהרהרת לעצמי שאולי אפשר להתרגל לזה, מפנטזת על הקוויקי הקטן באירופה שאפרגן לעצמי בכסף שאחסוך על אלכוהול, אולי גם שמלת מעצבים או שתיים. יכול להיות שהתחלתי לחבב אותך, כדור פלא קטן? אולי שפטתי אותך מהר מדי? סתם פחדתי ממך לפני שבכלל הכרנו? בדיוק הזמן לעבור למבחן האמיתי, הנקודה הארכימדית של כל חובב אלכוהול: דייט ראשון.

כל רווקה מקצועית יודעת שהדרך היחידה לצלוח דייט ראשון עוברת דרך בקבוק יין וים של צ'ייסרים. כשעלתה השאלה לאן נלך, ניסיתי לנווט למקום נטול מוקשים יחסית. "אולי מסעדה‭"?‬ ניסיתי, מקללת בלב את עצמי, את העיתון ואת כל מי שעומד כעת בדרכי להתאהב בסערה באבי ילדיי הפוטנציאלי.

הוא מזמין בירה, אני דיאט קולה. "את לא שותה‭"?‬ הוא שואל בפליאה, ואני בוחרת בשקר לבן שיוציא אותי יחסית מגניבה: "לא, אני מנסה להפחית, ממש הגזמתי עם השתייה לאחרונה". כי גם זה חלק מהיופי שבאלכוהול: הקלילות והסקס אפיל. תראו איזה קולית אני, החיים שלי הם מסיבה אחת גדולה, בלי שום דבר אפור ומשעמם כמו עבודה או מחויבות. אני לא מאלה שקמים בבוקר לסידורים בביטוח לאומי. אני יכולה לשתות כאילו כל יום פורים.

בכוס הבירה השנייה שלו נשברתי. נראה היה כאילו הוא נהנה הרבה יותר ממני, כאילו אנחנו בכלל לא באותה מסעדה. יכולתי להישבע שגם האוכל היה טעים לו יותר. הזמנתי כוס יין אדום, הראשונה שלי לאותו שבוע. בתוך שניות הרגשתי איך יורד ממני עול מטורף. בבת אחת חזרתי לאזור הנוחות החמים שלי. התחושה הזאת, הכי נפלאה בעולם, זו שתמיד מפתה אותי להמשיך גם לכוס השנייה והשלישית - לא איכזבה גם הפעם. ניסיתי להדביק את הקצב והזמנתי עוד כוס. להפתעתי המוחלטת, הפעם הנירוונה בוששה להגיע. למען האמת, הכוס השנייה הזו באה לי רע. ממש רע. היין ייבש לי את הפה, העלה בי בחילה קלה והתחלה של כאב עמום ברקה.

הרמתי טלפון בהול לחברה. אני מפחדת, אמרתי לה, נראה לי שהכדור באמת עובד, ושאני הופכת לפארטי פופר בלי האלכוהול. "למה זה ככה‭"?‬ היא עונה לי, "למה אנחנו מרגישות שאנחנו צריכות אלכוהול כדי ליהנות‭"?‬ לא עניתי. גם כי לא הייתה לי תשובה, ובעיקר כי לא שתיתי כמו שצריך כבר זמן מה, ומה את בדיוק רוצה ממני עכשיו?

אבל השאלה שלה ניקרה בראשי. האם הצורך שלי הוא פיזי או פסיכולוגי? מה קובע פה את הטון, הגוף הוא הנפש? תקופת ההתנסות שלי עם כדורי הפלא הגיעה לקיצה, והייתי צריכה לקבל החלטה: האם להמשיך עם החברים החדשים ומשביתי השמחות, או לעצור פה ולהגיד שלום ולא להתראות. חשבתי על כל האפשרויות, קראתי את כל הנתונים המפחידים וההשלכות הבריאותיות, ביטחתי את הכבד שלי ביטוח נוסף והחלטתי לחזור לכוסית הקטנה-גדולה שלי, לפחות בינתיים.

האם הכדור עבד? כן. השינוי ניכר ומוחלט. אבד לי החשק לאלכוהול, הלך לי הצורך לשתות יותר מכוסית אחת מקסימום, וגם זו יכלה לספק את הצורך לשבוע. האם זה פיזי בלבד? אני לא בטוחה, וזה לא באמת משנה. התמכרות לאלכוהול, כמו כל התמכרות אחרת, כנראה מתחילה בראש - והראש, שלי לפחות, לא בטוח שאלכוהול הוא הבעיה המרכזית שלי כרגע. אולי מתישהו בעתיד, יחד עם ויתור כואב על חברים יקרים ורעים אחרים כמו קפאין וניקוטין, אחליט לחזור לכדורי הפלא הקטנים. עד אז אני בוחרת באופציה הקלה, שתאכזב את האמא הפולנייה שלי, ואולי גם אותי. אני ממשיכה לשתות.

מקור: ynet.co.il

לדף קטגוריה

Loading...